קוריאט נ' חברת בנק הדואר בע"מ

החלטה (בבקשה לסילוק התביעה על הסף)

בפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר עילה (להלן: "הבקשה").

לטענת המבקשת/הנתבעת, יש לסלק התביעה על הסף, ככל שהיא נוגעת לפיצוי ללא הוכחת נזק מכח חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק").

להלן תובא תמצית טענות הצדדים:

התובעת בתביעתה טוענת כי, ביום 03.01.12 חתם בעלה בנפרד של התובעת, מר אלירן קוריאט, בשמה של התובעת, על בקשה לקבלת דו"ח עיוני בנתוני אשראי מחברת BDI COFACE בע"מ (להלן: "BDI"). חתימתה זו אמותה על ידי פקידת הדואר וחברתBDI שלחה את הדו"ח האמור אל כתובתם המשותפת של התובעת ובעלה בנפרד.

לטענת התובעת, תוצאה מכך נגלו לעיני בעלה בנפרד פרטים אודות חשבונות בנק, אשר התובעת ניסתה להסתיר ממנו, דבר הגרם לה לנזקים שונים. לשיטתה, היא זכאית לפיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין עגמת נפש שנגרמה לה, וכן לפיצוי נוסף ללא הוכחת נזק מכח חוק הגנת הפרטיות בסך של 50,000 ₪.

הנתבעת בבקשתה טוענת, כי באין בטענת התובעת להפרת חוק הגנת הפרטיות דבר וחצי דבר, ודינה להדחות על הסף מהטעמים הבאים:

הנתבעת לא הפרה את פרטיות התובעת, כיון שלשיטת התובעת עצמה, לא הנתבעת היא זו שפרסמה או מסרה את המידע, שנטען שהפר את פרטיותה. לכל היותר, הנתבעת אישרה את חתימתה של בעלה בנפרד של התובעת, כאילו זו הינה חתימת התובעת, וכתוצאה מכך חברת BDI – ולא הדואר- שלחה את דו"ח נתוני האשראי לתובעת. הנתבעת מדגישה, כי כל תפקידה בפרשה מתמצה באימות החתימה של התובעת, וזאת בהתאם לתקנה 62 לתקנות שירותי אשראי, תשס"ד-2004 (להלן: "תקנות שירותי אשראי").

עוד טוענת הנתבעת, כי ממילא, המידע שנמסר לבעלה בנפרד של התובעת הינו מידע אשר ניתן לכל דורש, אשר נמצא במאגר מידע הפתוח לעיון הציבור בכללותו, ומסירתו אינה מהווה הפרה של חוק הגנת הפרטיות.

הנתבעת מוסיפה, כי הפעולה המיוחסת לה אינה חוסה תחת אף אחד מן המקרים המנויים בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, הקובע "רשימה סגורה" של מקרים המהווים פגיעה בפרטיות, ומשכך, התובעת לא זכאית לכל פיצוי מכח חוק זה.

לחילופין בלבד, הנתבעת טוענת, כי גם אם תמצאנה טענותיה המוכחשות של התובעת כנכונות, קיימת לנתבעת הגנה מכח סעיף 19(א) לחוק הגנת הפרטיות, הפוטר את מי שפועל בהתאם לחיקוק מאחריות על פי חוק זה. לטענתה, פעלה מכח חיקוק שכן, אף לשיטת התובעת עצמה, הדואר פועל מכח סעיף 62(ב)(3) לתקנות שירות נתוני אשראי.

הנתבעת מציינת, כי התובעת אינה מייחסת לדואר חוסר תום לב או כוונת זדון, אלא טוענת כי פקידת הדואר התרשלה במהלך עיסוקה הרגיל, וכתוצאה מכך נפגעה פרטיות התובעת. לטענתה, אלו הם בדיוק המקרים שלגביהם המחוקק מצא לנכון ליתן פטור מפורש מאחריות על פי חוק הגנת הפרטיות.

4.התובעת בתגובתה לבקשה, מדגישה כי דו"ח האשראי הינו דו"ח חסוי ואינו מיועד לעיונו של איש מלבד התובעת, למעט המקרים המנויים בחוק שירות נתוני אשראי, תשס"ב-2002.

לטענתה, לא הוצהר דבר מהנדרש לפי סעיף 28 לחוק זה ולכן, בעלה של התובעת לא היה זכאי לקבל את דו"ח האשראי של התובעת לעיונו.

5.עוד טוענת התובעת, כי נציגת הנתבעת פגעה בחובת הסודיות הבנקאית המוטלת עליה, התרשלה בצורה חמורה ומייחסת לנתבעת חוסר תום לב וכוונת זדון.

6.לעניין טענת ההגנה שמעלה הנתבעת, לפי סעיף 19(א) לחוק הגנת הפרטיות, משיבה התובעת כי הנתבעת אימתה חתימה מזוייפת, ביודעין, ולכן וודאי שאין המדובר במעשה שהוסמכה לעשותו.

דיון והכרעה:

לאחר שקראתי בעיון את הבקשה והתגובה לה החלטתי לדחות את הבקשה.

להלן נימוקיי:

7.לא בנקל יסלק בית משפט תביעה על הסף והדבר מהווה צעד חריג וקיצוני החוסם את התובעת להכנס בשערי בית המשפט, עוד בטרם תתברר תביעתה.